איך מצאתי את החירות שלי בתוך הקשר הזוגי ?? 

לפני שלוש וחצי שנים נקלענו למשבר זוגי - 
איום ונורא .. 
השמיים נפלו עלי והאדמה התהפכה תחתי - 
הוא עזב אותי..

לקח לי זמן להפנים, שהוא באמת עזב 
שבאמת.. הרים ידיים 
שהוא באמת - לא רוצה אותי...

והכאב... היה בלתי נסבל, 
פעם בכל פסיק מרמ"ח אברי 
חד ובלתי פוסק..

בכיתי אותו בשקט, 
בכיתי בקול , 
ואפילו – כשהייתי לבד באוטו – צעקתי אותו.. 
".. איך הוא השאיר אותי לבד ?? .."

היו לו כל מיני 'רחובות' לכאב ההוא - 
היה שם רחוב עם בושה, על כך שאני הולכת להיות גרושה 
והיה שם רחוב עם אכזבה – מעצמי על שלא הצלחתי לשמור על המשפחה והזוגיות שלי 
והיה שם רחוב ובו פחד הישרדותי 
והיה שם כאב של חורבן הבית, והתפרקות המשפחה, 
והילדים שחווים כזה משבר אמון (גם בגללי..) 
והיתה גם סמטה עם חווית נטישה איומה

כשהרחוב הראשי שבו תמיד הייתה תנועה- היה רחוב הכעס, 
ואם אדייק – זה היה רחוב של זעם, 
ממש יכולתי להרגיש אותו בכל הגוף, גועש, בוער, מטיח 'איך אתה עושה לי את זה ?? '

אבל 
בזכות זה שהסכמתי להם להיות - 
לרגשות הללו - 
הבלתי נסבלים, שבועטים וגועשים, והופכים את הבטן, 
שמחניקים בגרון, ומעיקים על הלב.. 
התחוללה בם התמרה, 
ותוכי.. התפנה מקום חדש !

(נכון.. גם בזכות זה שיומיים בשבוע, אחר הצהריים 
הילדים היו אצלו, וכך גם כל שבת שנייה.. 
התפנה גם זמן ! )

וכך מצאתי את עצמי - 
נזכרת בכל מיני דברים שתמיד רציתי לעשות.. 
למשל.. להאזין למוזיקה.. 
איכשהוא.. לא הגעתי לזה.. 
אבל עכשיו – התפנה זמן ומקום .. 
והמוסיקה חזרה להתנגן ברקע.

וגם.. נזכרתי בים 
שעד עכשיו בכל 16 השנים שלנו יחד 
הוא כל כך אהב את הים, ואני כל כך כעסתי עליו, 
שהשארתי את הים בשבילו, 
ועכשיו – כשהתפנה לי מקום וזמן – 
נסעתי אל הכחול המרגיע הזה .. 
זה היה כמו להיפגש עם חברה טובה אחרי הרבה שנים 
הוא קיבל אותי בשמחה, ואני יכולתי שוב להתמלא רק מלראות אותו..

בכלל - מתוך המקום והזמן הזה שהתפנו, 
היצירתיות שלי התעוררה לחיים, ומצאתי את עצמי קונה צבעים 
ומציירת על פיסת הבטון החשוף שנשארה מאז שהשכנים שלו בנו להם חומה

וזה היה כיף אדיר ! 
ממלא, 
משמח, 
לחיות את החיים במלואם 
פתאום 
אחרי 16 שנים ביחד 
כאילו גיליתי את עצמי מחדש 
והייתי מ א ו ש ר ת ! 
(עם כאב שהולך וקטן אבל שם.. )

ואז – 
אחרי 3 חודשים בנפרד, 
הוא שאל אם אני מסכימה שיחזור.

ואני .. 
היה לי ברור שכן. רציתי שיחזור, 
ידעתי שיש בינינו חיבור עמוק ואיתן, 
נכון שלא הצלחנו לממש את אהבתנו, 
או להרגיש אותה ברוב שנות הנישואין.. 
אבל ידעתי שהיא שם, 
ומאד רציתי לתת לקשר שלנו הזדמנות אמיתית 
שנצליח לממש את אהבתנו.

אבל..

גם פחדתי לאבד את מה שהשגתי בשלושת החודשים הללו 
חששתי שנחזור לגור יחד, 
ומיד יחזרו אותם ההרגלים של הביחד הלא מוצלח שהיה לנו 
ומיד אני שוב אוותר על הזמן והמקום שלי, 
ועל כל החלקים שכל כך שמחתי שגיליתי מחדש בתוכי..

ואז התחוור  לי  :
אני רוצה שנחזור, 
אבל -גם לא מוכנה לוותר על החופש הזה להיות עצמי 

התברר לי - 
שהאתגר האמיתי שלי – 
הוא לשמור על החירות שלי בתוך הקשר הזוגי.

כי כשאני לבד זה לא חוכמה בשבילי, 
אני עצמאית וג'דיית ונוסעת ומטיילת וחוגגת, 
והאתגר שלי הוא לממש את כל היופי שבי לצד האיש שלי, 
כי שם יש לי נטייה לוותר על העצמה שלי - 
לכאורה לטובתו, לטובת הילדים.. 
אבל למעשה- 
ככה כולם מפסידים 
גם אני מפסידה את החלקים שלי וכך את השמחה שבתוכי 
וגם מי שסביבי- לא נהנה מכולי ..

וכך היה – 
חזרנו (!!) 
איחדנו את המשפחה מחדש, 
איחינו את הקרעים, 
בנינו את האמון שנפגע (מאודדדד) 
ונסכנו בטחון בקן הזוגי והמשפחתי שלנו . 
(אגב הדרך ששמה אותנו בנתיב הזה היא האימגו אותה אני מלמדת ומנחה היום זוגות אחרים)

היום - אני שומרת לעצמי את החירות להיות עצמי 
ולממש את החלקים שלי על גווניהם וצבעוניותם.

לא שזה קל תמיד 
ופה ושם היו (ויש) מהמורות ובורות 
אבל החירות הזו היא נר לרגלי .

בכל אופן, נראה לי שאין חג מתאים מחג הפסח להביא את הסיפור הזה, 

להזכיר לך שלפחות בעיני - 
החירות הזו היא מה שחשוב באמת -
לאפשר לעצמך להיות את במלואך גם בתוך הקשר הזוגי

אני מאחלת לך 
חג שמח, 
שתזכי לחיות בחירות , 
שיהיה בך החופש 
לממש יותר ויותר חלקים של האישיות הנפלאה והמלאה שאת.

חג חירות שמח 
גלית אליאס 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.